המאמר נכתב בשיתוף עם משרד עורכי דין מיקי חובה
עבירת האיומים קבועה בקודקס הפלילי של מדינת ישראל, הנקרא חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"(. עבירה זו קבועה בסעיף 192 לחוק העונשין, כדלקמן: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים". עבירה זו מופיעה תחת הקטגוריה של עבירות האלימות, זאת מראיית האיום או הפחדה של אחר, כהתנהגות אשר מהווה אלימות, לאו דווקא אם היא נעשית באופן פיזי בלבד. אך שאלה אחרת היא: האם איום של אדם להתאבד ולסיים את חייו שלו, נכנס תחת הגדרת האיום? על כך, במאמר שלפניכם/ן, בהסתמך על פסיקתו האחרונה של העליון בנושא זה.
עובדות המקרה:
מדובר בבקשת ערעור לבית המשפט העליון, רע"פ 8736/15, שבה הוגשה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. מדובר באישה אשר כתבה לשופטת, כי לאור חוסר הצדק שגרמה לה, היא מתכוונת להתאבד. הסיפור המקורי החל מתיק אזרחי, שבו נתבעה אותה אישה בגין ריב שכנים. משום שלא הגישה כתב הגנה, נפסק לחובתה פיצויי של 30,000 ₪. האישה כתבה מכתב לשופטת ותוכנו הוא כזה: "אני יושבת בחדרך בפעם האחרונה ורוצה שתסתכלי לי בעיניים, כדי שהמבט מלא כאב, סבל וייסורים, ילווה אותך בכל מקום ובכל זמן ויהא צל מלווה של חייך, וירדוף אותך בחלומותייך. את, אישה של צדק, חוק ומשפט, אבל רוצחת נשמות חפות מפשע בלהב פסיקה, בדם קר ובקור רוח מקפיא […]. אני נאלצת ללכת בדרכו של שופט בן עטר כמוצא אחרון. אני מקווה כי אחרי מותי, תשני את פסה"ד". לאחר קבלת המכתב, הוגש כנגד האישה, המערערת לענייננו, כתב אישום על ביצוע עבירת האיומים.
השאלה המשפטית המובאת לעניין זה, היא: האם מכתב המאיים בהתאבדות, יכול לשמש כבסיס לאחריות פלילית בעניין עבירת האיומים הקבועה בסעיף 192 לחוק העונשין כאמור.
בערכאות הראשונות, נקבע כי יש להרשיע את אותה אישה. עתה, בערעור, טוענת המערערת כי התבטאות זו אינה מגבשת את היסוד העובדתי שנדרש לעבירת האיומים, או עבירת ניסיון לאיום, בהתאם לסעיף 25 לחוק העונשין, וכי מטרתו של סעיף החוק הוא למנוע סכנה לערך החברתי המוגן, דבר שאינו כאן. כמו כן, נטען שלשון המונח "אדם אחר" בסעיף, אינו יכול לכלול את המאיים עצמו. בדבר רכיב העבירה "שלא כדין", נאמר שהתאבדות או ניסיון התאבדות, אינם אסורים בחוק ולכן לא ניתן לומר שמדובר במעשה שלא כדין.
המדינה מצדה טענה, כי על הערעור להידחות, מכיוון שכל יסודות העבירה מתקיימים. באשר למינוח של "אדם אחר", טוענת המדינה, כי פרשנותה של המערערת הינה דווקנית ואינה עולה עם תכלית העבירה. בעניין פרשנות המושג "שלא כדין", טוענת המדינה, כי יש להבחין בין התבטאות לגיטימית, לבין התבטאות שאינה לגיטימית וכן הסדרים נורמטיביים מלמדים אותנו שאיום בהתאבדות אינו מהווה התבטאות לגיטימית.
נימוקיו והחלטתו של בית המשפט:
על פי דבריה של כב' השופטת דפנה ברק ארז, יש לקבל את הערעור, משום שאיננה סבורה כי איום ההתאבדות אינו מקיים את כל רכיבי העבירה, בעיקר הרכיב "שלא כדין". ראשית, מציינת האחרונה את תכלית הסעיף, כפי שהתפרש בפסיקה: "עבירת האיומים נועדה להגן על שלוות נפשו וביטחונו של הפרט, כמו גם על חופש הפעולה והבחירה שלו". כמו כן, הוסיף בית המשפט, שזו עבירה התנהגותית ועל כן אין צורך להוכיח אם המאיים השיג את מטרתו בהפחדה.
לעניין המינוח "שלא כדין", סבורה השופטת כי הוא מתייחס למילה פגיעה ולכן יש לבחון האם ההתנהגות העתידה שחבויה באיום היא לא כדין, ומכאן, שניתן גם לדחות את טענת המדינה בדבר התבטאות לגיטימית, כי זו אינה נבחנת בראיית הביטוי שלא כדין. בסופו של דבר אומרת השופטת: "הפרשנות הראויה לרכיב "שלא כדין" בעבירת האיומים, שעליה עמדתי לעיל, מובילה למעשה לזיכויה של המערערת מעבירת האיומים. זאת, לנוכח העובדה שניסיון התאבדות אינו אסור…המשיבה אף לא הצביעה על כל נורמה אחרת בדין אשר אוסרת על התאבדות או על ניסיון התאבדות. לפיכך, על פני הדברים, ניתן לסיים את הדיון כבר בשלב זה. עם זאת, ולמען שלמות התמונה, אצביע על כך שלשיטתי עבירת האיומים במתכונתה הנוכחית אינה יכולה לשמש בסיס להרשעה בנסיבות שבהן האיום נסב על התאבדות של המאיים".
סיכום:
עבירת האיומים הינה עבירה רחבה. המון ביטויים, גם כאלו שנאמרים בבדיחות הדעת, יוכלו להימנות על סעיף החוק האמור. בכל מקרה שכזה, מומלץ להיוועץ עם עורך דין פלילי.
