האם תרשומות פנימיות הינן בגדר חומר שנרשם ונאסף או חומר חקירה?

המאמר נכתב בשיתוף עם משרד עורכי דין יוסף רועי אטיאס

הערר מושא סיקורו של מאמר זה, עוסק בהעברת חומר חקירה לעיון נאשמים בהליך פלילי, תוך בחינת השאלה – האם הסתרה של פסקאות מסוימות בחלק מהמסמכים הנחשבים כחומר חקירה, עלולה להזיק או להועיל לתביעה וכן האם הם משרתים את מטרת קו ההגנה?

הערר נגד החלטת בית משפט השלום בתל אביב, הוגש על ידי שני עוררים, שכנגדם תלוי ועומד כתב אישום החובק חמישה אישומים בגין קשירת קשר לביצוע פשע, עבירות של פגיעה בפרטיות, מטרד לציבור וכן התקהלות אסורה. בנוסף, המתלוננים שהניעו את ההליך הפלילי, הינם בנק לאומי בע"מ וכן מנכ"ל בנק הפועלים דאז. מדובר בתיק עח (ת"א) 7820–03–18, ערן ורד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו).

נבקש להעיר כי מאמר תוכן זה מבוסס על פסיקתו של בית המשפט המחוזי. לכן, אין לראות בזאת כמחייב, והוא אינו מונע ייעוץ עם עורך דין מומחה בתחום הפלילי.

עובדות כתב האישום:

לאחר שניתן פסק דין לטובת בנק לאומי כנגד נאשם 1 בגין חוב לבנק, החליט הנאשם 1 לפעול נגד הבנק, בטענה כי הוא מוביל פעילות ציבורית כוללת נגד ראשי מערכת הבנקאות בישראל. כחלק מפעילותיו של המערער 1, בליוויו של המערער 2, הגיע המערער 1 לקרבת ביתה של מנכ"ל בנק לאומי, שם, בעזרת מגפון, הוא הטריד, איים ופגע בפרטיותה. זאת ועוד: המערער 1 איים על המתלוננת, כי במידה ולא תחדל מלנקוט הליכי הוצל"פ כנגד ילדיי חייבים – הוא יערב במאבק את בנותיה הקטינות. כתמיכה בפעילותיו, באחד המקרים, המערער 2 גם הפריע לשוטר במילוי תפקידו ולכן הוגש כנגדו כתב אישום בעקבות עבירה זו.

נגד העוררים הוגש כתב אישום פלילי לבית המשפט בתל אביב. בעת הגשת כתב אישום נגד כל חשוד, הרי שרשאי החשוד, שהופך להיות נאשם, לעיין במלוא חומרי החקירה נגדו. כך גם בנסיבות העניין. נראה היה כי לא כל חומרי החקירה, הועברו לידי העוררים. אי לכך, העוררים הגישו לבית המשפט קמא בקשה לגילוי חומרי חקירה, בטענה כי במהלך הדיון שנערך בבקשה, התברר כי קיים קלסר הכולל התכתבויות בין ב"כ של אחת המתלוננות, לבין המשיבה. בית המשפט שבחן את החומר המדובר, קבע כי החומר מושא הדיון, אשר נמצא בקלסר, כולל התכתבויות שונות בין עו"ד ב"כ המתלוננת, לבין משטרת ישראל. יצוין כי התכתבויות שבין באת הכוח למשטרה, הועברו לעיון העוררים, ואילו התכתבויות מול המשיבה לא הועברו.

בית משפט השלום בחן את המסמכים, וקבע כי ההתכתבויות מהוות "חומר שנרשם ונאסף" ולכן קבע כי חלקם מהווים חומרי חקירה והורה כי מספר פסקאות מתוך המסמכים לא יועברו לעוררים, משום שהם אינם חומרי חקירה.

מכאן הערעור שלפנינו:

טענות העוררים:

העוררים טענו כי בית המשפט לא נימק מדוע רק פסקאות ספציפיות שאותן הורה להעביר לעיון העוררים – הכוללות בעיקר תיאור עובדתי של האירועים, ייחשבו לחומר חקירה ואילו שאר המסמכים אינם בגדר חומר חקירה. כמו כן טענו, כי אותם מסמכים נשוא הערר מהווים חומר חקירה מראשיתם ועד סופם, ולכן לא היה מקום להשמיט מהם חלקים מסוימים.

טענת המשיבים (לרבות מדינת ישראל):

המשיבים טענו כי אין מדובר בחומר חקירה, ולכן, אין כל סיבה לאפשר לעוררים לעיין בכלל המסמכים המתבקשים. כמו כן, טענו כי אין במסמכים ובפסקאות המוסתרות כדי לסייע להגנת העוררים.

החלטת בית המשפט:

הדין בכל הנוגע לעיון בחומר חקירה, בעת הגשת כתב אישום, קבוע בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, (נוסח חדש, התשמ"א–1982. בהתאמה, כדי להכריע האם חומר מסוים מוגדר בתור חומר חקירה, שיש להעבירו לנאשמ\ים, יש לבחון את החומר בשני מישורים: האחד, הוא עצם הרלוונטיות, והשני, הוא הפגיעה בזכות הנאשם למשפט הוגן ושקיפות ההליך. לרוב, גם אם ההשפעה היא שולית, יש ללכת כברת דרך לטובת הנאשם.

הקביעה מהו "חומר חקירה", תיעשה בדרך כלל, בכלים של שכל ישר, והיגיון משפטי. מצד אחד, יש לאפשר לנאשם להתגונן. מצד שני, יש להיזהר מ"דיג פסול" של ראיות, שבסופו של דבר אין בהן כלום. בנסיבות העניין, בית המשפט המחוזי שדן בערר על החלטת בית משפט השלום, קבע כי "העובדה שמרבית המסמכים שבמחלוקת הינם מכתבים ששלחה באת הכוח ישירות לפרקליטות ולא לרשות החוקרת, אינה מחייבת את הקביעה שאין המדובר בחומר חקירה או בחומר שנאסף ונרשם, אלא יש לבחון את אותם מסמכים באופן מהותי ופרטני במידת הרלוונטיות שלהם".

בהתאמה, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין כל הצדקה להסתיר מהעוררים, פסקאות שגם ככה עיקר עניינם הועבר לידי העוררים. כמו כן, נקבע כי לא נמצאה עילה להסתיר את המסמכים המבוקשים, מהעוררים.

אי לכך, ערר ההגנה התקבל, ועתה העוררים, נאשמים בהליך פלילי, יקבלו לידיהם את המסמכים המבוקשים.